הכרת המבנים מעל המערה
תאריכון היסטורי
סיור וירטואלי
שעות פתיחה
אפשרויות הגעה
מנינים קבועים
ארוח
הארוע הקרוב
חדשות
מערת המכפלה
אולמות תפילה
ארועים במערה
אומנות
ביקורי רבנים ואישים
בר ובת מצוה
ברית מילה
טופס הרשמה
מידע שימושי לשמחות
ערב ראש חדש אלול
סליחות במערת המכפלה
עשרת ימי תשובה
סוכות
חיי-שרה
פסח
יסודי
חטיבה ותיכון
חיילים ומבוגרים
תנ"ך
גמרא
מדרשים
זוהר
שעורים
אגדות
מאמרים
כתבי נוסעים
שלח תפילה
חשיבות התפילה במערה
תפילות במערה
   

כניסת כהנים למערת המכפלה / הרב יועזר אריאל

הקדמה

הברור ההלכתי של טומאת הכהנים במערת המכפלה, תלוי בבירור מדיוק של צורת המערה. הממצאים שבתוכה והמבנה שעליה.

במשך מאות שנים היתה מערת המכפלה סגורה בפני יהודים, גם זרים אחרים לא יכלו לרדת לתוך המערה פנימה, למעט מקרים בודדים של חוקרים שאינם בני ברית שהצליחו לחקור במעט את פנים המערה.

אך גם חוקרים אלו מודים שלא הצליחו לברר את כל הפרטים הדרושים וגם התרשימים שערכו על פנים המערה, בחלקם אינם מדויקים.

אחרי מלחמת ששת הימים חקר את פנים המערה שר הביטחון דאז משה דיין, (ראה "לחיות עם התנ"ך" עמוד 56 ואילך, וכן "אבני דרך") כעבור מספר שנים נכנס למערה פנימה, פרופ' זאב יבין עם צוות חיילי מילואים, מאמר זה מבוסס בין היתר על מחקרו של צוות זה, והתרשים שנעשה בעקבותיו.

א. תיאור המערה והמבנה שעליה
1. המערה
המערה בצורתה המקורית היא מערה תת קרקעית חצובה בסלע, ובתוכה כוכים שבהם מקברו האבות והאמהות. כך גם פשטות לשון "מערה" המוזכרת בתורה – "ויתן לי את מערת המכפלה אשר בקצה שדהו".

לפי תיאורים היסטוריים מתקופת הכיבוש הצלבני, ירדו הנזירים לתוככי המערה כדי לחקור את תוכה. למרבה הצער הנזירים פתחו שלשה כוכים והוציאו מתוכם את העצמות שטפו את העצמות, ואח"כ הכניסו אותם לארונות קבורה מאבן (סרקופגים). כנראה שבתקופה מאוחרת יותר, הוכנסו הארונות לתוך הכוכים כך עולה מכתבי ר' בנימין מטודלה ור' פתחיה מרגנשבורד שכתבו שירדו למערה והשומר הראה להם את הכוכים שבהם קבורים האבות (ראה שילר "מערת המכפלה" עמ' 52).
נוסף לכך מצאו הנזירים 15 כדים מלאים עצמות.
גם ר' בנימין מטודלה, שהגיע בימי הביניים למערה, כותב על קיומן של כדי חרס עם עצמות יהודים: "ושם חביות מלאות עצמות מישראל שהיו מביאין שם מתיהם בית ישראל, כל אחד ואחד עצמות אבותיו, ומניחים שם עד היום הזה" (מתוך "חיבת ירושלים" מהדורת הרא"ם לונץ, ו"ספר חברון" עמוד 57).
לפי עדות ר' נועם ארנון שירד למערה וכו' איתמר שניוייס (שהיה בין חיילי המילואים שהשתתפו בחקירת המערה בראשות הפרופ' יבין) נמצאו עצמות מפוזרים בין כדי החרס השבורים, בקרקעית מערת המכפלה (אחת העצמות הועברה ונקברה בבית הקברות היהודי בחברון). עובדה זו מוכיחה שהגויים לא נהגו כבוד בעצמות המצויות בכדים, על אף שהצלבנים סברו שעצמות אלו הם עצמות השבטים. דעה זו כתב גם יוספוס, (ראה גם שילר "מערת המכפלה" עמ' 50 ) אבל ב"ספרי" – דברים לג, ס, קיימת מחלוקת אם ראובן נקבר במערה, מכל הדעות שם עולה ששאר השבטים נקברו איש בנחלתו, וכך גם נכתב בספר הישר.

יש לציין שהצוות בראשות פרופ' יבין בדק במערה רק שני חדרים, מתוך שלשה. כי הכניסה לחדר השלישי נמצאה חסומה. בחדר זה כנראה קבורים האבות לפי תיאורו של ר' בנימין מטודלה (ראה שילר עמ' 52, וספר חברון עמ' 257):
"אם יבוא יהודי שיתן שכר לשוער של המערה הוא יפתח לו הפתח ברזל שהיה ימי אבותינו ע"ה. וירד אדם למטה בנר דלוק בידו במערה אחת ולא ימצא שם כלום וגם בשניה, עד שיבוא אל השלישית והנה שם ששה קברים: קבר אברהם יצחק ויעקב ורבקה ושרה ולאה וזה כנגד זה וכולם חתומים, אותיות חקוקות על קבריהם".

2. המבנה שעל המערה
המבנה שעל מערת המכפלה נבנה בתקופת בית שני ויש סבורים שנבנה ע"י הורדוס (ראה "ספר חברון" עמ' 265 – 268, שילר עמ' 12, 13).
המבנה מחולק לשתי קומות: הקומה הראשונה נמצאת מעל מערת המכפלה, והשדה שסביבותיה. הקומה השניה משמשת היום אולם תפילה ונבנתה מתחילה ללא תקרה. מאוחר יותר בתקופה הביזנטית והמוסלמית נוסף הגג לקומה השניה, שקיים עד היום מעל אולם יצחק.
מצפון מערב למבנה, נמצא אולם הג'אוליה, אולם זה מתחבר בפתח קטן למבנה הגדול.
האולם נבנה בזמן השלטון מעותמני, לפי עדויות מוסלמיות עתיקות, היה באזור הג'אוליה בית קברות יהודי, הכליף עומר נתן ליהודים רשות לקבור במקום זה ולהקים בית כנסת, כתמורה על שהראו לו את פתחי המערה. (ראה ספר חברון עמוד 281).
3. פתחים ומדרגות המובילים מן הקומה השניה למערה
במרוצת השנים נפתחו מספר פתחים ומדרגות המובילות מן הקומה השניה לראשונה:
א.על פי תאורים מפורטים של ההסטוריונים, נפתח הפתח הראשון בתקרה המבדילה בין הקומה הראשונה לשניה ע"י הצלבנים. פתח זה נמצא דרומית מזרחית מקבר יצחק – מתחת לאפיריון הנשען על עמודי שיש. הצלבנים בנו גם מדרגות המובילות מפתח זה לקומה הראשונה. משם מובילה מנהרה המצופה לוחות אבן ומגיעה עד אולם ובו מצבות. מאולם זה יורדת מחילה למערה המקורית.
הפתח שנפתח בימי הצלבנים נסגר בתקופה המוסלמית, ע"י לוח אבן שחובר בווי ברזל לתקרת הקומה הראשונה. פתח זה נפתח ע"י הצוות בראשות פרופ' זאב יבין, ודרכו ירדו ונכנסו לתוך המערה המקורית, אח"כ נסתם פתח זה בבטון.
ב.לא הרחק מהפתח הראשון בצד הדרום מזרחי של אולם יצחק נמצא פתח נוסף שנסתם גם הוא באבן. על פתח זה הצביע השייח של מערת המכפלה בנוכחות פרופ' יבין, אך פתח זה לא נפתח ולא נחקר.
ג.בצדו הצפון מערבי של אולם יצחק – ממול הפתח הראשון, קיים אפיריון נוסף. מתחתיו מצוי פתח בקוטר של כ – 28 ס"מ, דרכו מורידים הערבים מידי יום נרות שמן דולקות לאולם המצבות, שממנו מובילה המחילה למערה. פתח זה מוזכר גם בכתבי ר' עובדיה מברטנורא (ראה שילר עמ' 52). פתח זה מכוסה במכסה ברזל ונעול במנעול. דרך הפתח הצר ירדה נערה בשליחותו של משה דיין לחקור את אולם המצבות (ראה משה דיין "לחיות עם התנ"ך עמוד 56 ואילך וכן ב"אבני דרך").
ד. הקולונל הבריטי מינרצגן שכבש את חברון בתקופת מלחמת העולם הראשונה, מתאר פתח נוסף בחדר אברהם, דרכו ירד והגיע לקומה הראשונה (ראה ספר חברון עמ' 277, שילר עמוד 28). פתח זה סתום בלוח שיש עם ברגים.

4. חלל הקומה הראשונה
לפי כל התאורים ההיסטוריים ותוצאות המחקרים החדשים שהוזכרו לעיל קיים חלל המפריד בין תחתית הקומה הראשונה לקומה שמעליה. גובה החלל במקום הפתחים המובילים למערה הוא כ- 3 מטר. אמנם עדיין לא נחקר כל החלל של הקומה הראשונה, אבל ידוע בודאות שבין פתח המערה המקורית ובין התקרה של הקומה הראשונה, מפריד חלל בגובה של 3 מטר.
ב. האם תקרת הקומה הראשונה חוצצת בפני הטומאה
1. דין תקרת הקומה הראשונה
לכאורה אפשר היה לדון להתיר לכהנים להכנס למבנה שעל המערה, משום שלפי כל המחקרים קיים חלל של 3 מטר, שמפריד בין תקרת המערה המקורית ובין תקרת הקומה הראשונה של המבנה שעליה. לפי כללי הטומאה, כשיש חלל טפח שמפריד בין הקבר ובין התקרה שמאהילה על הטומאה, התקרה נחשבת לאוהל שחוצץ בעד הטומאה. הלכה זו מבוארת במשנה (אהלות ז.א): "הטומאה בכותל ומקומה טפח על טפח על רום טפח כל העליות שעל גבה אפילו הן עשר – טמאות. היתה עליה על גבי שני בתים, היא טמאה וכל העליות שמל גבה טהורות".
במשנה זו קיים חילוק בין הרישא לסיפא: לפי הרישא – כל העליות טמאות, משום שכל הקורות של כל העליות, נתמכות בכותל שבתוכו נמצאת טומאה, שבוקעת ועולה עד הרקיע כטומאת קבר. על כן כל הקומות טמאות, כי הקורות שנתמכות בצדם על הקבר, מאהילים על הטומאה שבכותל ומביאים את הטומאה לתוך הבית.
מאידך בסיפא – הטומאה הבוקעת מהכותל לקומה השניה, אינה עוברת לקומה השלישית, כי תקרת הקומה השניה משמשת אהל שחוצץ ומונע בעד הטומאה לעלות לקומה השלישית.

הרמב"ם בפירוש המשניות מרחיב את הביאור: "השורש אשר ראוי שיהיה נזכר תמיד, שהטומאה אם היתה בלתי אטומה בתוך הבנין, אבל יהיה על גבה חלל טפח, הנה זה קבר, ויטמא כל מה שיגיע, וכל מה שעליו יטמא – כל מה שיוסיף בגובה בנין זה הקבר, אפילו היה גבוה זה הבנין תכלית כל מה שאפשר, ולזה כל העליות שעל גבה טמאות אם היו זו למעלה מזו… ואמרו – היתה עליה על גבי שני בתים – היא שתהיה העליה מאהלת על הכותל שבו הטומאה ועל זה העליה – עליה אחרת. הנה הכותל שבין שני הבתים הוא הקבר, זה העליה אשר עליה – טמאה, להיות הקבר בה. ואשר למעלה ממנה טהורה, או המעזיבה. חוצצת כמו בקדם – שהאוהל מציל ג"כ מן הטומאה".
הלכה זו מבוארת גם במשנה אחרת (שם טז.ה):
"שדה שאבד קבר בתוכה, ובנה בית ועליה על גביו, אם היה פתחה של עליה מכוון כנגד פתחו של בית טהורה"
מפרשי המשנה מבארים שהעליה טהורה, משום שתקרת הבית חוצצת בפני הטומאה. על כן, גם אם הקבר שבאדמה מכוון נגד פתח העליה, המשקוף של הקומה הראשונה מפריד וחוצץ מדין אוהל. כך גם פסק הרמב"ם (טומאת מת ח.ב):
"שאפילו היה הקבר תחת משקוף הבית, העליה טהורה שהרי הוא אהל ע"ג אהל כמו שיתבאר".
לפי הלכות אלו אפשר להסיק לכאורה שמכיון שבין מערת המכפלה ובין תקרת הקומה הראשונה של המבנה, מפריד חלל הרבה יותר מטפח, התקרה מאהילה על החלל הריק שמעל המערה וחוצצת בפני הטומאה.
2. מכסה הפתח להורדת הנרות
לפי ההנחה שהתקרה לכאורה חוצצת, יש לדון אם המכסה שעל הפתח להורדת נרות – שנמצא בתקרת הקומה הראשונה, חוצץ בעד הטומאה?
נראה שעל אף שהמכסה עשוי מנחושת ומנוקב בחורים קטנים, יש בכוחו לחוץ בעד הטומאה. כי ברזל שנעשה מלכתחילה לצורך חיבורו בקרקע, אינו מקבל טומאה, כמבואר במשנה (כלים יא, ב):
"כל כלי מתכות שיש לו שם בפני עצמו טמא, חוץ מן הדלת והנגר ומן המנעול והפותח שתחת הציר, והציר והקורה וצנור שנעשו לקרקע". על פי משנה זו יש ללמוד, שמכסה ברזל שנעשה לשם חיבור לקרקע, אינו מקבל טומאה, וממילא גם חוצץ בעד הטומאה, שכל דבר שאינו מקבל טומאה – חוצץ בעד הטומאה (ראה אהלות ח, א, ב רמב"ם טומאת מת פי"ב, ב, פי"ג, ג).
אמנם במכסה יש חורים וניתן לצרפם לשיעור טפח, אבל הם חוצצים, מפני שכל חור בפני עצמו, אין בו שיעור טפח. לפיכך המכסה חוצץ, כמבואר בדברי הרמב"ם (טומאת מת יג, ח):
"אלו חוצצין ולא מביאים: מסכת פרוסה וחבילי מטה והמשפלת והסריגות שבחלונות, כיצד הם חוצצין שאם היה חלון בין שני בתים והטומאה בבית אחד, והיה אחד מאלו מתוח בחלון זה וסתמו, אע"פ שיש ביניהם אויר הרי אלו חוצצין ולא תכנס טומאה לבית שני. והוא שלא יהיה שם בסריגות אלו, או בעיני המשפלות, או בין חבל לחבל פותח טפח, שאם היה שם פותח טפח תכנס בו הטומאה כמו שיתבאר"
יש ללמוד מדברי הרמב"ם, שאם אין בכל חור בפני עצמו טפח, הסריגות חוצצות. משום שהרמב"ם מדגיש, שצריך שבכל חור בפני עצמו יהיה טפח ("בין חבל לחבל"). כך גם פסק הט"ז (שעא, י) שחורים בפתח הדלת אינם מצטרפים לשיעור טפח.
אמנם הט"ז במקום אחר (שעא, ג) כתב:
"ומטעם זה יראה דאם יש סתימה בחלון של ברזל שהוא עשוי כמין סבכה, שקורין בלשון אשכנז גי"גאטיר. והוא של ברזל, אינו מועיל. מכיוון שמקבל טומאה ואינו עשוי כעין אוהל".
לפי דברי הט"ז לכאורה מכסה של ברזל אינו חוצץ.
אבל הש"ך, ב"נקודת הכסף" מפרש שהט"ז עוסק בסבכה שאינה מחוברת לקרקע, כי אם היא מחוברת לקרקע גם הט"ז יודה שאינה מקבלת טומאה.
להלכה פסק הש"ך, שאפילו אם אינה מחוברת לקרקע, אינה מקבלת טומאה וחוצצת. כי כל דבר שנעשה על מנת לקבעו בקרקע חוצץ, אפילו עדיין אינו מחובר לקרקע.
בכל אופן מוסכם לכל הדעות. שמכסה ברזל מחובר לקרקע, אינו מקבל טומאה וחוצץ, גם אם הוא מחורר. כן גם יש ללמוד ממשנה מפורשת אהלות ח, ד:
"אלו חוצצין ולא מביאין: מסכת פרוסה וחבילי והמטה המשפלות והסריגות שבחלונות".
ממשנה זו יש להוכיח שאין הסריגות מקבלים טומאה, ובם חוצצין בפני הטומאה, וכמו שנתבאר גם בדברי הרמב"ם שהובא לעיל.

3. האם מבנה חלול ואטום, חוצץ העד הטומאה?
על אף שקיים לכאורה נימוק, לטהר את הקומה השניה שבמבנה מעל המערה, אין להתיר כניסת כהנים למבנה הזה:
בפירוש "תפארת ישראל" למסכת אהלות ("קרית ארבע" – הקדמה לפרק רביעי ג,ב) כתב: "אבל תקרת אהל זה, שסמוך לקבר למעלה או למטה – חוצץ שלא תבקע טומאה להלן,למעלה ולמטה מחוץ לאהל. וכדמוכח מעליה שע"ג שני בתים (פרק ז, מ"א) ע"ש. מיהו היינו דוקא כשהאהל שלמעלה או למטה מקבר הסתום - פתוח טפח על טפח מן הצד, אז אינו בוקע שוב מתוך תקרת האוהל ההוא והלאה.
אבל אם גם האוהל ההוא סתום, אף שאין לאוהל ההוא דין קבר סתום ממש – לטמא כל סביביו, מדאין בו רק התפשטות הטומאה. עכ"פ לא גרע אוהל זה שא ע"ג קבר סתום, מאהל שע"ג טומאה רצוצה – שבוקעת ועולה, אפילו לעשרה אהלים סגורים, שזה למעלה מזה וזה למטה מזה, עד הרקיע ועד התהום כמו שנתבאר לעיל".
ב"תפארת ישראל" (שם ב, ב) הוכיח שאוהל אטום – המאהיל על אהל אחר, אינו חוצץ בפני הטומאה, על פי הנשנה אהלות (ו,ז):
"שני פרדסקים זה בצד זה, או זה על גבי זה, מפתח אחד מהם, הוא והבית טמא, וחבירו טהור, ורואין הפרדסקים כאילו הוא אוטם, ידון מחצה על מחצה להביא את הטומאה לבית".
ב"בתפארת ישראל" מפרש משנה זו כדעת הרע"ב הר"ש והרא"ש, שהפרדסקים הם ארונות – המונחים זה על גבי זה בתוך הכותל שבבית בכל אחד מהם יש חלל טפח, על טפח ומתחת לכותל נמצאת טומאה רצוצה. אם מפתח הארון התחתון – הרי הוא אהל, שחוצץ בפני הטומאה, שלא תעלה לארון העליון. אבל הבית טמא משום שנכנסה לתוכו טומאה דרך החור בשיעור טפח על טפח, אך אם שני הארונות סתומים, רואים אותם כאילו אוטם ואינם נעשים אוהל לטהר, על כן הטומאה בוקעת ועולה.
כאמור, ה"תפארת ישראל", אינו מחלק בין טומאה רצוצה לשאינה רצוצה, משום שממשנה זו יש ללמוד יסוד משותף – שרק אהל שיש בו פותח טפח מן הצד, הרי הוא חוצץ בפני הטומאה שתחתיו.
הלכה זו שאהל חוצץ רק אם יש פתח בצדו, נאמרה גם כשהאהל מאהיל באופן ישיר על הטומאה, על כן מבואר במשנה אהלות (ג,ז) שטומאה הנמצאת בתוך הקיר שמתחת לבית ויש פותח טפח מעל הטומאה, אבל אין פתח של טפח כלפי חוץ – הטומאה בוקעת ועולה לבית. בתוספות ב"ב (ק,ב,ד"ה "ורומן") הביא ראיה ממשנה זו, שקבר שיש פותח טפח מעליו ואין בצדו פתח של טפח – הטומאה בוקעת ועולה למעלה מן התורה. עוד כתבו התוספות, שמדרבנן גזרו בקבר שמתחת לקרקע אפילו אם יש פתח טפח בצד,אבל לא גזרו במבנה שמעל הקבר שיש בו פתח מן הצד.
נמצנו למדים, שאהל סתום שאין בצידו פתח של טפח אינו חוצץ בעד הטומאה בין שהאוהל מאהיל ישירות על הטומאה, ובין שמתחתיו יש אהל אחר שאינו חוצץ, כגון קבר סתום.
ב"חידושי הגרשוני" (יו"ד שע"א על הט"ז, ס"ק, י') כתב, שלא רק אהל עם פתח פתוח טפח חוצץ, אלא גם אם יש לבית פתח של ד' טפחים אע"פ שהוא נעול אם הוא עומד להפתח – הבית חוצץ בעד הטומאה. כי פתח נעול שעומד להפתח נחשב כפתוח, ודינו כדין חור פתוח בגודל של טפח לצורך דין חציצת אהל, על כן פסק, שאם במרתף נמצא מת ובמרתף יש חור טפח בצדו, מותר לכהנים להכנס לקומה שמעליו, (ראה גם ט"ס שם, ס"ק, י').
לפי דבריו מובנים גם דברי התוס' (ב"ב ק,ב, ד"ה "ורומו") שהשוו דין דלת שעומדת להפתח, לדין חור פתוח בגודל של טפח, שבשני מקרים אלו לא חל על המבנה דין קבר ואינו מטמא את סביבותיו.
המבנה שעל המערה אטום לגמרי ונחשת לאהל אטום שמטמא,
אמנם קיימים פתחים בקרקעית הקומה השניה שמתחברים לקומה הראשונה אבל פתחים אלו אינם מצילים מן הטומאה, מכמה נימוקים:
1. הפתחים הידועים לנו נאטמו בבטון.
2. הפתח להורדת נרות, אמנם נפתח וננעל מדי יום ביומו, אבל אין עליו שם פתח,כי קוטר הפתח הוא 28 ס"מ. בעוד ששיעור פתח המציל מן הטומאה – הוא ד' טפחים על ד' טפחים, דהיינו 32/32 ס"מ.
3. גם אם היו בנמצא פתחים בשיעור הראוי בקרקעית הקומה השניה שננעלים ונפתחים, לא היה בכוחם להציל מן הטומאה. אמנם מצינו שפתח בתקרה נחשב לפתח. על כן, פתח שבין בית לעליה חייב מזוזה (ראה יו"ד רפו, יט).

אבל בדיני טומאת אהל, פתח מציל מן הטומאה – דוקא אם הוא פתוח בצד האהל, ולא כשהוא נמצא בגג האהל שהרי מבואר בתוס' (ב"ב ק', ד"ה "ורומו") ובחידושי הגרשוני (שהבאנו לעיל) שפתח שעומד להפתח דינו כדין חור מהצד בשיעור טפח. חור בשיעור טפח מונע מן הטומאה לעלות למעלה דוקא כשהוא מן הצד, אבל חור שנמצא בגג הקבר – הטומאה בוקעת ממנו החוצה דרך החור לפיכך אם יש אהל מעל החור – הטומאה מתפשטת בכל האהל שמעליו.
על כן כתבו בתוס' (שם) שחור טפח מציל כשהוא מן הצד דוקא. לפיכך גם פתח שעומד להפתח – מציל דוקא כשהוא מן הצד משום שהפתח נחשב כאילו היה שם חור טפח פתוח לחוץ.
לפיכך יש לאסור לכהנים להכנס למבנה שעל המערה משום שהטומאה בוקעת ועולה לקומה השניה, מנימוק נוסף יש לאסור כניסה לכהנים: כי אולם הג'אוליה כנראה בנוי על שטח של בית קברות יהודי עתיק (ראה לעיל א.2). אולם זה מחובר בפתח למבנה שעל המערה והטומאה נכנסת דרך פתח זה לשטח המקורה.
ג. האם יש למבנה דין קבר אטום?
עד כה התבאר, שאין המבנה נחשב לאהל שחוצץ בעד הטומאה, לפי זה אסור לכהנים לגעת בקירות החיצוניים של המבנה, משום שהטומאה מתפשטת ומטמאת את הקירות החיצוניים.
עלינו לברר, האם מותר לכהנים להמצא בקרבת הבנין? בשו"ע (יו"ד, שעה, ה) נפסק:
"אסור לקרב בתוך ארבע אמות של מת או של קבר. במה דברים אמורים, שאין הקבר מסוים במחיצות גבוהים עשרה טפחים. אבל אם הוא מסוים במחיצות גבוהות עשרה טפחים, או בחריץ עמוק עשרה טפחים, אין צריך להרחיק ממנו אלא ד' טפחים".
בנידון שלפנינו יש להסתפק: האם גם המבנה שעל המערה נחשב לקבר?
אם כן יש לכהנים להתרחק ממנו ד' טפחים (ולא ד' אמות משום שמחיצות המבנה גבוהות יותר מעשר טפחים)! או שמא המבנה אינו חוצץ ולפי כך אסור לגעת במבנה, אבל אין לו דין קבר לענין הרחקה ממנו!
במסכת ב"ב (יב, א) נאמר:
"בין סתום אינו מטמא כל סביביו, פרץ את פצימיו, מטמא כל סביביו".
ברייתא זו עוסקת במת שנמצא בתוך הבית, על כן אם הבית אטום – כשפרץ את פצימיו, נעשה הבית לקבר שמטמא כל סביביו.
הנידון במבנה שעל מערת המכפלה שונה במקצת כי על מערת הקברים המקורית נבנה מבנה גדול, השאלה שעלינו לברר היא האם יש צורך להתרחק ד' טפחים, מהמבנה שעל המערה בפרט כשהקירות החיצוניים רחוקים יותר מד' רמות ממערת הקבורה?
מדברי הרמב"ם (טומאת מת ז, ד) נראה בפשטות שגם מבנה שנבנה כציון מעל הקבר נחשב לקבר, כי הרמב"ם פסק:
"אין הקבר מטמא כל סביביו עד שיהיה שם חלל טפח על טפח ברום טפח, אפילו הגביה הבנין על גבי חלל טפח עד לרקיע – הכל טמא, לפי שהכל כקבר, היתה שם טומאה רצוצה ולא היה שם חלל טפח – טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת, ואין טמא אלא מנוגע כנגד הטומאה מלמעלה, או המאהיל עליה מלמעלה, או הנוגע כנגד למטה, או מה שהאהיל עליו מלמטה, אבל הנוגע בצידי הבנין – טהור".
הרמב"ם עוסק במקרה שאין המת נמצא בתוך הבנין שעל הקבר, אלא קבור באדמה, ומעליו בנין גבוה, אם החלל בשיעור טפח – הטומאה מתפשטת על כל סביבות הבנין. עם החלל שבין המת ובין המכסה שעליו – פחות מטפח, הרי זו טומאה רצוצה, שאינה מתפשטת לצדדים, אלא בוקעת כנגד הטומאה עד למעלה. בנידון המערה, ידוע שלפחות במקום אחד – קיימת טומאה שאינה רצוצה:
לפי עדותו של ר' נועם ארנון ור' איתמר שנוייס (שהשתתפו בחקירת המערה עם פרופ' זאב יבין) נמצאו עצמות מפוזרות בתחתית המערה המקורית ויש הרבה יותר מחלל טפח בין העצמות ובין תקרת המערה שמעליהם. לפיכך טומאת העצמות הללו – אינה רצוצה ובגללם הטומאה מתפשטת בכל סביבות המבנה שעל המערה.
מטעם נוסף יש לראות את כל המבנה עם המערה, כקבר אחד גדול: משום שפתח המערה פתוח למבנה שמעליו ואין כל חציצה המפרדת בין מקום העצמות שהתגלו בתחתית המערה ובין שטח המבנה.על כן על הכהנים להתרחק ד' טפחים מקירות המבנה החיצוניים.
ד. קברים שלפני מתן תורה וקברי צדיקים
לכאורה יש להוסיף ולברר את דין הטומאה בקברי אבות, משתי בחינות נוספות:
א. אדם וחוה והאבות נקברו לפני מתן תורה, השאלה אם חלים דיני טומאה על קברים שלפני מתן תורה?
ב. האם חלה טומאה על קברי צדיקים כדוגמת האבות הקדושים?

1. קברים שלפני מתן תורה
על קברים שמלפני מתן תורה, נאמר במסכת נזיר (נד, א):
"או בקבר - אמר ריש לקיש זה קבר שלפני הדיבור"
רש"י (שם ד"ה "או בקבר") מפרש:
"כלומר שעובד כוכבים מטמא במגע, אע"פ שאין מטמאין באהל, כדתניא: קברי עובד הכוכבים אין מטמאים באהל – אלא בנגיעה וכל שהיה קודם הדיבור – קודם מתן תורה, בין של עובדי כוכבים ובין של ישראל קרי ליה קבר בן נח".
עולה לפי דברי ריש לקיש, על פי ביאור רש"י, שקבר שלפני הדיבור גם אם הוא של ישראל - אינו מטמא באהל, אלא רק במגע, כך גם כתבו התוס' יבמות (סא, א, ד"ה "קברי"( שקבר שלפני הדיבור אינו מטמא באהל. אבל התוס' במסכת נזיר (שם ד"ה "או בקבר") כתבו, שלכאורה הלכה זו תלויה במחלוקת תנאים: לפי רבי שמעון ( יבמות סא) קברי עכו"ם אינם מטמאים באהל, משום שנאמר "אדם – אתם קרויים אדם ואין אומות העולם ראויים אדם". על כן קם קבר ישראל שלפני הדיבור אינו מטמא באהל. אבל לפי רבנן – קבר עכו"ם מטמא באהל, ועל כן גם קבר ישראל שלפני מתן תורה, מטמא באהל לפיכך הקשו התוס' על שיטת ר' שמעון:
"אמאי הוה רבי בנאה מציין מערת המכפלה (בפרק חזקת הבתים נח, ב) והא קודם מתן תורה לר' שמעון לא מטמא באהל!"
אחד התירוצים שנאמר על כך:
"ואומר ריב"א דשפיר קריה אדם – אדם הראשון, ואברהם – אדם הגדול בענקים".
לפי מסקנת דבריהם עולה, שגם לפי שיטת ר' שמעון – קברי האבות מטמאים באהל, על אף שאלו קברות שלפני מתן תורה.
2. קברי צדיקים האם מטמאים?
הראשונים והאחרונים דנו אם קברי צדיקים מטמאים, נביא בקצרה את דברי הפוסקים ומסקנותיהם:
בתוספות (ב"מ קיד, א, ד"ה "מהו") מובא המדרש (ילקוט משלי פרק ט) שאליהו הנביא היה כהן ונטמא לקבור את רבי עקיבא, נימוקו היה משום שצדיקים אינם מטמאים.
התוס' כתבו, שאין ללמוד הלכה ממדרש זה, משני נימוקים:
1. עיקר טעמו של אליהו היה, משום שרבי עקיבא היה מת מצוה.
2. קיימת מחלוקת בין המדרשים אם אליהו היה כהן.
לכאורה יש ללמוד ש"קברי צדיקים אינם מטמאים מדברי הרמב"ן בפרושו לתורה (במדבר יט, ב):
"וטעם טומאת מת בעטיו של נחש, כי הנפטרים בנשיקה לא יטמאו מן הדין והוא שאמרו צדיקים אינם מטמאין".
אך נראה שהרמב"ן מדקדק בלשונו:
"כי הנפטרים בנשיקה לא יטמאו מן הדין"
פשטות המשמעות בדבריו, שמן הדין ראוי היה, שצדיקים לא יטמאו, כי צדיקים מתים לא בגלל החטא, אלא בנשיקה – בגלל גזירת המיתה הכללית בעטיו של נחש. אבל למעשה אין התורה מחלקת בדיני טומאה בין צדיקים לשאינם צדיקים. כי כשם שהגזירה הכללית של המוות חלה על הצדיקים, כך גם דיני הטומאה חלה עליהם.
(כיוצא בזה כתב הרמב"ן (בראשית כו, ה) על פי "הספרי", שבחו"ל לא היה צורך לקיים את המצוות, אלא רק כדי שלא ישכחום כשיבואו לארץ – "הציבי לך ציונים".
פירושו מהוה הסבר רעיוני בלבד, אך מבחינה מעשית כתב הרמב"ן שם שאין הבדל בין חומרת ההלכות ועונשיהם בין הארץ לחו"ל. כך גם כוונת הרמב"ן בטומאת צדיקים, שיש חילוק בין צדיקים שאינם צדיקים – מבחינה רוחנית בלבד, אבל לא מבחינה מעשית הלכתית).
בדרך זו יש לפרש גם את דברי הזהר (וישלח קסא א)
"ובין כך צדיקים דמשתדלי באורייתא לא מסתאב גופא דלהון"
כוונת הזהר, שמבחינה רוחנית – גופם של צדיקים לא נטמא בטומאת הנחש עי אין מיתתם ע"י טומאת נחש, אלא בנשיקה. אבל מבחינה מעשית הלכתית – גם גופם של צדיקים נטמא. נוסף לכך, לדעת "פאת השולחן" (פרק ב, יח) הגירסא בזוהר נכתבה ע"י תלמיד טועה.
כך גם יש ללמוד מדברי התוס' (נזיר נד, א) שכתבו שקברי האבות מטמאים הן לדעת חכמים והן לדעת ר' שמעון משום שהם קרויים אדם ועל כן הוצרך רבי בנאה לציין את המערה להרחיק את הכהנים ממנה. משמע מדבריהם שאין כל חילוק בין צדיקים לשאינם צדיקים.
כך גם הסיק למעשה ב"פתחי תשובה" (יו"ד, שעב, ב). גם ב"פאת שולחן" (פרק ב, יח) הוכיח שקברי צדיקים אינם מטמאים.
גם לפי דעת הפוסקים, שקברי צדיקים אינם מטמאים, יש לאסור לכהנים להכנס למערה. כי לפי עדותו של רבי בנימין מטודלה הובאו למערה, כדי עצמות של יהודים אחרים. כך גם עולה מדברי ההיסטוריונים שהבאנו בפרק א, 1 ומהגילויים של השנים האחרונות.
נוסף לכך אולם הג'אוליה המחובר למערה בנוי כנראה על שטח בית קברות יהודי עתיק (ראה לעיל א, 2) על כן אין להתיר את כניסת הכהנים שהרי קבורים שם לא רק צדיקים, אלא גם פשוטי העם.

ה. ציון המערה על ידי רבי בנאה
לאור הסברים שמכתבו לעיל, יש לברר את מעשהו של רבי בנאה שציין את הטומאה במערת המכפלה כמבואר במסכת ב"ב (נח, א).
מפירוש הרשב"ם בסוגיא נראה שרבי בנאה נכנס למערת האבות והאמהות מדד את מדת ארכם ורחבם וציין בקרקע שעל המערה את הגבולות המדויקים של המערה כדי להרחיק עושי טהרות מהמערה (ראה שם ד"ה "רבי בנאה") על פירוש הרשב"ם יקשה: מדוע הוצרך רבי בנאה למדוד במדויק את מדות המערה הפנימית? הרי המבנה מאהיל על מערה, וגם על שטחים נוספים שנמצאים מתחת למבנה, על כן כל הנכנס לתוככי הקומה הראשונה של המבנה נטמא, כי תקרת המבנה גורמת להתפשטות הטומאה מתחת כל המבנה!
לפי הרי"ף בתשובתו (סימן שיג) נראה שמטרת הציון היתה אחרת – לפרסם את הטומאה להזהיר את הכהנים על הטומאה.
לפי שיטת הרי"ף ניתן לפרש שרבי בנאה ציין מחוץ למבנה – כאזהרה לכהנים – שלא להכנס לתוככי המבנה. אם נצא מתוך הנחה, שהיה באותה שעה פתח שאפשר היה דרכו – להכנס לקומה הראשונה של המבנה (לפי ספר חברון עמוד 281 מובאת עדות מוסלמית אתיקה, שהיהודים גילו לכליף עומר את פתחי המערה).
אזהרה זו הוצרכה משום שאפשר שהיו הכהנים מורים היתר לעצמם להכנס למערה, משום שסבורים היו שקבר שלפני מתן תורה אינו מטמא, או שקברי צדיקים אינם מטמאים.
יתכן גם, שרבי בנאה ציין את המערה מבחוץ או גם מבפנים (דבר שחריך עוד להחקר),בגלל החשש, שמא במשך השנים ישכח מקומה של המערה, כי הגלות והעדר הישות היהודי בחברון במשך מאות שנים, עלולים היו לגרום לשכחת מיקום הקברים. על כן רבי בנאה ציין את המערה לדורות מבאים כדי לאסור על הכהנים להכנס לתוכה.
עוד יתכן, שהמערה היתה אטומה באותה שעה כפי שהמבנה אטום גם היום, לפי זה היה למבנה דין קבר. הציון מבחוץ – נועד להזהיר את הכהנים שלא יתקרבו למבנה בשיעור ד' טפחים. משום שאפשר שהכהנים היו סבורים, שמבנה זה אינו כקבר ממש ומותר לדעתם להתקרב אליו, על כן רבי בנאה הוצרך לציין את המערה מבחוץ. לפי אפשרות זו אין הכרח לפרש שרבי בנאה נכנס לתוך המערה, בפרט שהרי"ף מפרש באותה תשובה, שהמראות שראה רבי בנאה בתוך מהערה (את אברהם ושרה) היו בחלום.
ו. פתרון לטהרת המבנה שעל המערה
מסיכומו של מאמר זה עולה, שהמבנה שעל המערה אטום, לפיכך אינו חוצץ בפני הטומאה, ואף נהפך כולו לקבר אטום, שיש להתרחק ממנו ד' טפחים.
לכאורה אילו היה חור חלול טפח בצד בקירות המבנה, היה המבנה נחשב לאהל שחוצץ בעד הטומאה הנמצאת מתחת לקרקעית מהבנה.
יש לציין שחור מסוג זה היה כבר פתוח כלפי חוץ, במשך מאות שנים – בצד דרום מזרח, מול המדרגה השביעית, שאליה הותר ליהודים להגיע. רבי עובדיה מברטנורא מציין שהתפלל נוכח "החלון הזה" (ראה שילר עמוד 52).
לפי העדויות, דרך חור זה שלשלו היהודים פתקאות של תחינות ובקשות לתוך מבנה המערה. חור זה נסתם בבטון ע"י הערבים אחרי מלחמת העצמאות וסימניו ניכרים עד היום. אם יפתח מחדש חור זה יסתלק מן המבנה דין קבר, והמבנה יחשב לאהל שחוצץ בפני הטומאה.
אלא שגם במקרה זה, יהיה אסור לכהנים להכנס למבנה, בשעה שהערבים פותחים את הפתח להורדת נרות. משום שבשעה שפתח זה נפתח – הטומאה בוקעת ועולה מהקומה הראשונה לקומה השניה, ונעשים שני הקומות כחדר אחד (ראה גם ש"ך יו"ד שע"א, ד).
יש לציין שגם לפני קום המדינה, נהגו הכהנים להתקרב לקיר המערה ע"י המדרגה השביעית ללא הרחקת ד' טפחים (גם רב העיר חיפה – הרב שאר ישוב הכהן שליט"א אמר לכותב השורות, שעמד עם אביו הנזיר – הרב דוד הכהן זצ"ל ליד קיר המערה במדרגה השביעית).
הנימוק להיתר זה, היה ככל הנראה, משום שהמבנה היה פתוח בחור של טפח ליד המדרגה השביעית, ולא היה אהל מעל המדרגה השביעית.
אלא שפתיחתו המחודשת של החור, אמנם תסלק מהמבנה, דין של קבר אטום, ומותר יהיה לכהנים להתקרב ולגעת במבנה מבחוץ.
אבל עדיין לא תפתר בעיה אחרת: המבנה שמעל מערת המכפלה מחובר מצפון למערב לאולם הג'אוליה, יש חשש שמתחת לאולם זה קיים בית קברות יהודי לפי עדויות מוסלמיות (ראה לעיל א, 2).
לפיכך הטומאה נכנסת לאולם זה למערה לכל שטח המקורה דהיינו הן לחדר אברהם והן לאולם יצחק, מאולם יצחק מתפשטת הטומאה למסגד הנשים ומשם לאולם הבריתות (יוספיה).
הפתרון לבעיה זו הוא שהכהנים יכנסו לאולם הבריתות דרך המדרגות בדרום מערב בשעה שאולם זה יהיה סגור.
כמו כן, קיים פתרון נוסף: אם יסגר הפתח שבין אולם יצחק למסגד הנשים (לפחות למספר שעות) תהווה סגירה זו חציצה בפני הטומאה. לפיכך יהיה מותר לכהנים להכנס לאולם היוספיה ולהמשיך משם את דרכם, עד לחצר במקום שהחצר אינה מקורה. כמו כן, יוכלו, להכנס לחדר יעקב ולאה, משום שחדר זה אינו מחובר בתקרה לאולם הג'אוליה. יש לציין שבעבר היה קיר שהפריד בין אולם יצחק למסגד הנשים.
פתרונות אלו מותנים בפתיחת חור טפח בצד המערה, כגון: ליד המדרגה השביעית האמור לעיל.

(הכותב הוא ראש הכולל בישיבת "ניר" קרית ארבע)
לראש העמוד 
    אודות    צור קשר    מפת האתר    הוסף למועדפים    חנות מזכרות    English
עיצוב: סטודיו שלומית | הקמה: entry interactive